<h1>פסקי הרי"ד — ברכות</h1>
<h2>דף לז.</h2>
אמ' אביי טריתא פטור מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל. פי' נותן קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין על הכירה כשהיא מוסקת. ואיכא דאמ' לחמא דהינדקא. פי' בצק שאופין בשפוד, ומושחין אותו תמיד בשמן או במי בצים ושומן. ואיכ' דאמרי לחם העשוי לכותח. פירש המורה שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה. ואינו נראה לי, דאם כן אפי' כעכין נמי לאו לחם הוא, ואמאי אמרי' לקמ' עשאה כעכין חייבת, דעד כאן לא פליגי ריש לקיש ור' יוח' אלא במעשה אילפס, בפרק כל שעה, אבל היכא דאפאן בחמה אליב' דכולי עלמ' לאו לחם הוא שאין לחם אלא האפוי בתנור, והכא נמי בתנור אפאו אלא מפני שלא עשאו לאוכלו כי אם לכותשו ולפררו בכותח לא חשיב לחם, ואם עשאן כעכין כתיקון לחם אפי' הכי חייב. דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור' מן החלה. והתניא ר' חייא אומר חייב בחלה, התם כדקתני טע' ר' יהודה אומ' מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת, שעשאה כעריכת לחם. כלימודין פטור'. פי' כנסרים בעלמ' שלא הקפיד על עריכתה.
<h2>דף מו.</h2>
[ברכות ט"ו ע"א] אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ', כל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע ומתפלל, מעלה עליו הכת' כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנ' ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך י"י. אמ' ליה ההוא מרבנ' לרבא, חזי מר האי צורבא מרבנ', דאתא ממערבא ואמ' מי שאין לו מים ליטול ידיו מקנח ידיו בצרור ובעפר, אמ' ליה שפיר קאמ', מי כת' במים, בניקיון כת', בכל מידי דמינקי. לייט רב ספרא אמאן דמהדר אמיא בעידן קרית שמע, והני מילי לקרי' שמע, אבל לתפילה מהדר. פי' דלתפילה יש לו יותר שהות ביום ממה שיש לקרוא קרי' שמע, ושמא יעבור הזמן. ועד כמה, עד פרסה. והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה אפי' מיל אינו חוזר, ומינה מיל הוא דאינו חוזר, אבל פחות ממיל חוזר.
<h2>דף נד.</h2>
מתני'. בית שמי או' שברא מאור האש, ובית הלל או' בורא מאורי האש. אמ' רב יוסף בברא ובורא כול' עלמ' לא [פליגי] דברא הוא. פי' בורא נמי לשעבר משמע, כדכת' יוצר הרים ובורא רוח, ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו, לפי שבמוצאי שבת נברא, כי פליגי במאור ומאורי, דבית שמי סברי חדא נהורא איכא בנורא, ובית הלל סברי נהורי טובא איכא. פי' שלהבת אדומה ירוקה ולבנה. תניא נמי הכי, אמרו בית הלל לבית שמי הרבה מאורות יש באור.
פיס', אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. אמ' רב יהוד' לא יאותו ממש, אלא כל שאילו עומד במקום קרוב ומשתמש לאורו, ואפי' ברחוק מקום. פי' לא יאותו ממש, שאפי' לא נהנה ממנו מברך עליו. ומאי עד שיאותו, שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדין סמוך לו, ואז מברכין עליו, ואפי' ברחוק ממנו, ובלבד שיראהו. וכן אמ' רב אסי ברחוק מקום שנינו, ורבא אמ' יאותו ממש. וכמה אמ' עולא כדי שיכיר בין איסר לדינר. רב יהוד' מברך אדבי אדא דיילא, רבא מברך אדבי גוריא בר חמא, אביי מברך אדבי בר חבו. למימ' דלא בעינן עד שיאותו ממש, אלא אפי' ברחוק ממנו מברך, והמורה פירש, רב יהוד' היה מברך על אור של בית אדא דלייא, ורחוק מביתו היה, ורב יהוד' לטעמ' דלא בעי סמוך. ורבא מברך אדבי גוריא בר אבא וסמוך לביתו היה, ורבא לטעמי' דאמ' סמוך בעינן.
ת"ר, גחלים לוחשות מברכין עליהן, עוממות אין מברכין עליהן. היכי דמי לוחשות, אמ' ר' עקיב' אמ' רב חסד' כל שאילו מכניס קיסם ביניהן ומוציא מהן אור. גרסי' בפרק מקו' שנהגו, אמ' ר' בנימין בר יפת אמ' ר' יוח' מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצ' יום הכיפורים, וכך עמא דבר. מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת בלבד, הואיל ותחילת ברייתו הוא. פי' שאדם הראשון הוציא את האור משתי אבנים שהקישן זו לזו במוצאי שבת, וכיון שרואהו מברך מיד, פי' כיון שרואהו ונהנה ממנו מיד חייב לברך, ואינו ממתין לסדר הברכה על כוס של הבדלה (ר' יהוד' או' סודר ברכות על הכוס, פי' ברכת האש וברכת עצי בשמי' סודרן על כוס של הבדלה) ר' יהוד' או' סודר ברכות על הכוס, פי' ברכת האש וברכת עצי בשמי' סודרן על כוס של הבדלה, ואמ' ר' יוח' הל' כר' יהודה. אלמא סביר' ליה לר' יוח' שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, דהא פסק הל' כר' יהוד', ור' יהוד' מודה לתנא קמא ולא פליג עליה אלא בסודרן על הכוס. וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן. לא קשיא, כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' אור ששבת הוא האור שהיה בעולם, ושבת ממנו ולא נהנה בו לא בשבת ולא ביום הכיפורים, ובמוצאי שבת שהותר לו ליהנות ממנו מברך עליו, וכמו שנאסר לו בשבת כך נאסר לו ביום הכיפורים, הילכך מברך עליו במוצאי יום הכיפורים כמו שמברך עליו במוצאי שבת, אבל היוצא מן העצים ומן האבנים, שהוא אור חדש שלא היה בעולם ולא היה ראוי ליהנות ממנו, דדוק' במוצ' שבת שהוא תחילת ברייתו מברך עליו, אבל ביום הכיפורים אינו מברך עליו. תני חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו, ותניא אידך אין מברכין עליו. לא קשיא, כאן במוצאי שבת כאן במוצא' יום הכיפורים, וכן הל', ר' מפזרן ור' חייא מסדרן. אמ' ר' יצח' בר אבדימי אע"פ שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס, כדי להוציא בניו ובני ביתו.
<h2>דף קב:</h2>
תניא, הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומ' הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון, ומשלשלן כולן אחריו. והאי דתני מאור ואחר כך בשמים, אוקימ' לבית שמי, אבל בית הלל סברי בשמי' ואחר כך מאור.
<h2>דף קג.</h2>
רב הונא איקלע לבי רבה, אייתו לקמיהו מאור ובשמים, שקל רבה בריך אבשמים ברישא. אמ' ליה רב הונא מאי האי, והא בין בית שמי ובין בית הלל מאור ואחר כך בשמי', דתנן בית שמי או' נר ומזון בשמים והבדלה וכול'. ענה רבה בתריה זו דברי ר' מאיר, אבל ר' יהודה או' לא נחלקו בית שמי ובית הלל על המזון שבתחילה ועל ההבדלה שבסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים, שבי' שמי או' מאור ואחר כך בשמי', ובית הלל או' בשמים ואחר כך מאור, ואמ' ר' יוח' נהגו העם כבית הלל ואליבא דר' יהודה.
מתני'. בית שמי או' נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומ' נר ובשמים מזון והבדלה. פי' מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבתות, מניחו לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון בשמים והבדלה. ואע"ג דאמ' בערבי פסחים דאסור לאדם שיאכל קודם שיבדיל, יש לומר הואיל שברכת המזו' טעונה כוס, והוא אין לו אלא כוס אחת, התירו לו לוכל ולגמור סעודתו, ואחרי כן ישלשל את כולן אחריו. והאי פירושא אליבא דתנא דבריית' דלעיל דהנכנס לביתו במוצאי שבת, דקתני ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון, דדייקי' מינה דקסברי בית שמי ברכת המזון טעונה כוס, משום הכי שרו ליה גם הכא למיכל בלא ברכה. אבל לר' חייא דאמ' בגמ' דאמ' דבית שמי סברי ברכת המזון אינה טעונה כוס, דתני ר' חייא, בא להן יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס, בית שמי אומ' מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון, אלמא דסבי' להו לבית שמי ברכת המזון אינה טעונה כוס, לא מיפתרא האי מתני' באין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת, דכיון דסברי בית שמי דברכת המזון אינה טעונה כוס לא הוו ליה למיכל בלא הבדלה, אלא במי שהיה אוכל בשב' במנחה ומשכה סעודתן עד חשיכה, והרי לפניו ברכת המזון והבדלה ושאר הברכות, ובין בית שמי ובין בית הלל סברי דברכת המזון קודמת, מפני שכבר נתחייב בה משעה שאכל.
<h2>דף קג:</h2>
(אמר רב אתי) אמ' רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. פי' הרגיל למשוח ידיו אחר אכילה, שמן מעכבו לעיניין ברכה, שאפי' גמר וסילק ולא משח ידיו, עדיין סעודתו קיימת ואוכל בלא ברכה. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרי' כגון אנן דרגילינן במשחא משחא מעכב לן, ולית הילכ' ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמ' רב שלש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה. ואם נטל ידיו במים אחרונים אסור לוכל, אבל כל זמן שלא נטל ידיו מותר לוכל. ואי אמר' הב נבריך, אע"פ שלא עשה אחד מכל אילו, נאסר לוכל, כדאמרי' בערבי פסחים.
[ברכות מ"א ע"ב] שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחרי', אמ' להן הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי תפטריה פת, יין גורם ברכה לעצמו. ראיתי כתוב לתלמידי רבי' יצחק מדנפיר, מיכן נראה לרבי' תם ולר' שאין צריך לברך על שום משקה שאדם שותה בתוך הסעודה חוץ מן היין, כדמפרש' טע' מפ' שקובע ברכה לעצמו. וכן נוהג ר' שאינו מברך על המים שהוא שותה בתוך הסעודה כלל, דדברים הבאין מחמת הסעודה ובתוך הסעודה מיקרו. ואינו נראה לי דבר זה, דדווק' יין פוט' כל מיני משקה ולא פת, ופת פוטרת כל מיני מאכל ולא מיני משקה. ומה שמקשה על היין, משום דהוי דבר הבא מחמת הסעודה, כדאמרי' בריש פרקין דחמרא מיסעד סעיד כי פיתא, אבל מים ושאר משקין שאין מסעדין, פשיט' ליה שאין הפת פוטרת', דלאו מחמת הסעודה קאתו למיסעד, שאין אדם שותה מים בתוך סעודתו לסעוד את גופו (ו)[א]לא להסיר צמאו, אבל היין שותה לסעוד את גופו כמו הפת, בעבור כן נסתפקו על היין ולא על המים. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות, שהשותה מים בתוך סעודתו צריך לברך. וכך כתב המורה בפרד' שחיבר, אך כי הוא מצריך לברך על כל פעם ופעם. ונראה לי שבזה נלך אחר דעתו, אם כשבירך על המים בדעתו לשתות יותר אינו חוזר ומברך, ואם הוא כנמלך חוזר ומברך.
<h2>דף קד:</h2>
[ברכות י"א ע"א] מתני'. בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשיי לקצר, לקצר אינו רשיי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום. ירושלמי אילו ברכות שמאריכין בהן. ברכות שלראש השנה, ושליום הכיפורי', וברכות תענית ציבור. אילו ברכות שמקצרין בהן, המברך על המצות, ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה שבברכת המזון.
תניא, כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברו' חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. יש מהן שפותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך. כגון ברכת הפירות וברכת המצות. ויש מהן שחותם בהן בברוך ואינו פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקרית שמע. פי' כגון אמת ויציב ואמת ואמונה ואע"פ שקרית שמע מפסיק בנתים, אברכות דלפניה קאי, והויא לה סמוכה לחברתה. והטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בה בברוך. דלאו סמוכה לחבירתה היא, שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תיקנוה. ואפי' למאן דאמ' דאורית' היא, ומברכות ברכת הזן היא, והויא לה סמוכה לחבירתה, אפי' הכי פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה, שכולה הודאה אחת היא ואין בה הפסק, ודומה לברכת הפירות והמצות.
<h2>דף קה:</h2>
[ברכות כ"ז ע"ב] איבעי להו אומר קדושה על הכוס, או אינו אומ' קדושה על הכוס. ת"ש דאמ' רב יהודה אמ' שמואל מתפלל אדם שלשבת בער' שבת ואו' קדושה על הכוס. ואמ' רב תחליפא בר אבא אמ' שמואל, מתפלל אדם שלמוצאי שבת בשבת ואו' הבדלה על הכוס. נראה לי שלא התירו לקדש ולהבדיל אלא מחמת דוחק, כגון שיודע שלא ימצא בביתו יין לקדש ולהבדיל אבל שלא בשעת הדחק לא, שלא התירו מבעוד יום ולזלזל בכבוד שבת אילולי מחמת דוחק. ונראה לי שכל אילו שהיו מתפללין מבעוד יום דווקא תפילה בלא קרית שמע, שאין לקרא קרית שמע שלערבית קודם צאת הכוכבים. וכולהו סבירא להו כר' יהוש' בן לוי דאמ' תפילות באמצע. דהא ר' יהוד' גופיה דסמכי עליה דאמ' עד פלג המנח', איהו אמ' לר' יוסי בריש מסכתין והלא כהנים מבעוד יום טובלין, פי' ואין ראוי לקרוא קרית שמע מבעוד יום, וכיון דר' יהוד' גופיה אסר למיקרי מבעוד יום, היכי מצו הני דסברי כוותיה למיקרי קרית שמע מבעוד יום, אלא ודאי תפילה היו מתפללין בלא קרית שמע. וכך ראיתי לגאוני הישיבות שפירשו דווק' תפילה, אבל קרית שמע לא, אלא בצאת הכוכבים.
<h2>דף קט:</h2>
אמ' רב אסי אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס פורענות, אמ' רב נחמ' בר יצחק כוס שיני. תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך, משום שנ' הכון לקראת אלהיך. ואי קשי', והא בפרק ערבי פסחים אמרי' כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה. יש לומר, התם רבא הוא דמתרץ הכי, דפליג אדרב אסי, ורב נחמן מתרץ התם ליל שמורים לילה המשומר ובא מן המזיקין, והכא קרי ליה כוס של פורענות אין מברכין עליו.
<h2>דף קיד.</h2>
אילו דברים שבין בית שמי ובין בית הלל בסעודה, בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום. פי' אילו דברים שנחלקו בהלכות סעודה, בית שמי או' מברך על היום בקידוש שבתות וימים טובים ואחר כך מברך על היין. ת"ר, אילו דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה, בית שמי או' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא. פי' כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש. ועוד, קדש היום ועדיין יין לא בא. פי' היום קדש משקבלו עליו או מצאת הכוכבים, ועדיין לא בא יין לשולחן, וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה. ובית הלל או' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר. פי' שאם לא בא יין אין מקדשין, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת. ד"א, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והיל' כבית הלל.
[ברכות מ"א ע"ב] איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אמ' רב הונא טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. פי' לא שבאו ללפת בהן את הפת, דאם כן הוו להו טפילה, ואין חולק בדבר דודאי אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. אלא פעמ' שבא למתק את פיו בתוך הסעודה באותן הפירות, מברך לפניהן דלאו טפילה נינהו, ולא לאחריהן דברכת המזון פוטרתן. וכן אמ' רב נחמ' טעונין ברכה לפניהן ואין טעונין ברכה לאחריהן. ורב ששת אמ' טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן. דברכת המזון לא פטרה אלא מידי דזיין, והני לא זייני. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין. פירש המורה, פת הבאה בכיסנין, לאחר אכילה וברכת המזון, היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות לפי שהן יפין ללב, כדאמ' בעלמ' הני כיסני מעלו לליב', ומביאין עמם פת הנילושה בתבלין כעין אובלדיש שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפרין ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, מתוך שנותנין בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים, ומאכלה מועט, לא הצריכוה לאחריה ברכה אחת מעין של שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרי' בפרקין בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. ואינו נראה לי שתהא פת הבאה בכיסנין גרועה מדייסא וממעשה קדירה שמברכין אחריה מעין שלש, אלא האי דקאמ' ואין טעון ברכה לאחריו, כגון שבאה בתוך הסעודה קודם שיברך ברכת המזון, ומשום דנפק' בברכת המזון, אבל אם באה אחר ברכת המזון צריכה ברכה לפניה ולאחריה. ורבינו חננאל זצ"ל פירש כך שאין דבר הבא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין, אע"פ שמחמת הסעודה באה, מכל מקום כתב שבאה בתוך הסעודה, ומשום הכי אינה טעונה ברכה לאחריה, דנפקא בברכת הזן. ודווק' נקט הביאו לפניהן תאנים וענבים בתוך הסעודה, שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא אלא לאחר שבירך המוציא באו לו, אבל אם היו לפניו בעת שבירך על הפת המוציא פטר כל הפירות, דהא משנה שלימה קתני לקמ' בפרקין בירך על הפת פטר את הפרפרת. ולא תימא דפרפרת מיקריא לפתן ומני דמילפתא ביה פיתא פטר ליה, אבל שאר פירות וירקות דלא מילפתא בהו פיתא לא פטרא, דהא תנן בערבי פסחים הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת, פי' קודם שיבא לפניו חזרת דתוך סעודה שמברך עליה על אכילת מרור, ששני טיבולין הוא עושה אחד קודם אכילה ואחד בתוך הסעוד', כדי שיראו התינוקות וישאלו. וההוא דתוך הסעודה קרי ליה פרפרת הפת, מפני שכל פירות וירקות נקראין פרפרת, שממשיכין את הלב ומפתחין אתו שיהא תאב לוכל, אע"פ שאין מלפתין בו את הפת. מיכן למדנו שברכת הפת פוטרת כל מיני פירות שהיו לפניו ודעתו לוכל מהן בתוך סעודתו, ואע"ג דלא מילפת בהו פיתא. ומשום הכי נקט הביאו לפניו בתוך סעודה, שלא פטרן ברכת הפת. אבל אם הביאן בתחילת הסעודה בשעה שמברך המוציא, ברכ' הפת פוטרתן ואין צריכין ברכה לפני' ולא לאחריהן. וכל דברי רב פפא דלקמ' כן לא אמרן אלא שבאו לפניו בתוך הסעודה ולא היו לפניו בעת שבירך המוציא ולא היתה אז דעתו עליהן. ופליגא דר' חייא, דאמ' ר' חיי' פת פוטרת כל מיני מאכל, ואע"פ שבא בתוך הסעודה, ויין פוטר כל מיני משקין, ואע"פ שבאו בתוך הסעודה.
